על לימוד התלמוד

"מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל... אין לך ספר אחר שהשפיע כל כך על מהלך החיים היהודיים… התלמוד כולל בתוכו את אוצר החכמה היהודית של עם ישראל במשך אלפי שנים, בהיותו אוסף של חוק, אגדה ופילוסופיה, של שיטה לוגית מיוחדת, של חכמת חיים מעשית, של היסטוריה ומדע של סיפורי מעשיות ושל הומור..." (התלמוד לכל).

התנ"ך הוא אבן–התשתית של היהדות, והתלמוד עמוד–התווך שלה. הוא מתנשא מעל גבי יסוד זה ותומך עליו את כל הבניין הרוחני של היהדות לדורותיה.
מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית, והריהו בחינות חוט–השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל. אין לך ספר אחר, המבטא את הצדדים המרובים השונים של מהות העם היהודי ודרכו החינוכית, ואין לך ספר אחר שהשפיע כל כך על מהלך החיים היהודיים, להלכה ולמעשה, גם בחיי הרוח וגם באורח–החיים היומיומי של אדם מישראל. עם ישראל ידע כי המשך קיומו והתפתחותו תלויים בלימוד התלמוד, וכך סברו גם שונאי ישראל לדורותיהם. הספר הושמץ, גונה ונשרף פעמים רבות בימי–הביניים ובעת החדשה. לימודו נאסר על היהודים מתוך הידיעה הברורה, כי אותה חברה יהודית אשר שוב לא תעסוק יותר בספר זה אין לה עוד סיכוי אמיתי של חיים.
התלמוד כולל בתוכו את אוצר החכמה היהודית של עם ישראל במשך אלפי שנים, בהיותו אוסף של חוק, אגדה ופילוסופיה, של שיטה לוגית מיוחדת, של חכמת–חיים מעשית, של היסטוריה ומדע, של סיפורי מעשיות והומור.
התלמוד הוא למעשה צרור של פרדוקסים: גם עם גמר העריכה המדוקדקת של כל מילה ומונח, שנמשכה מאות שנים לאחר עצם כתיבתו של הספר, מלאכה שנעשתה במסגרת מסודרת והגיונית, עדיין הוא בנוי על אסוציאציה חופשית ועל הקשרי–רעיונות שאין דומה להם אלא ברומאנים מודרניים. אף על פי שמטרתו העיקרית של התלמוד היא ביאור ופירוש לקודקס של חוקים, הריהו נחשב ליצירה שאין לה עניין בקביעת חוק והוא עצמו אינו יכול לשמש לצורך של פסיקה. התלמוד עוסק ומברר סוגיות היפותטיות ובלתי–ריאליות לחלוטין כשם שהוא עוסק בעובדות הפשטות ביותר של החיים – ועם זאת איננו מזכיר כל מונחים מופשטים אמיתיים. אין כמוהו לערער מחדש על כל מוסכמה, בשל שיטתו העקיבה לחקור, לדרוש ולשאול לטעמיהם של דברים.  דרך הדיון וההוכחה התלמודית מנסה להתקרב לדיון מתמטי – אך אין בה כל סמלים מתמטיים או לוגיים.
במובן מסוים הרי התלמוד כולו אינו אלא מערכת של שאלות ותשובות, וגם כאשר אין השאלות מבוטאות במפורש הריהן מצויות ברקע, כמצע לכל קביעה ופירוש. אחת הדרכים העתיקות ביותר של לימוד התלמוד הייתה מבוססת על הניסיון למצוא מה היא השאלה אשר ביוטי מסוים משמש לה תשובה. לא בכדי מצויות בתלמוד הרבה מילים שונות הבאות לבטא שאלות מכל הסוגים, למן השאלה של עניין וסקרנות ועד לשאלות שיש בהן ניסיון לערער על תוקפו של הנושא הנדון, כשם שקיים הבדל בין קושיה יסודית לקושיה פחות–חמורה. השאלות והפקפוקים לא זו בלבד שהם לגיטימיים בתוך התלמוד אלא שהם עיקר גדול ביצירתו ובלימודו. במובן מסוים הכלל הוא: כל השאלות מותרות, כל השאלות רצויות, וכל המרבה לשאול הרי זה משובח. אין סוג של שאלה שייחשב כבלתי-הוגן או כבלתי-נכון – כל עוד הוא רלבאנטי לעניין ויש בו כדי להאיר צד כלשהו של הבעיה. לאחר קליטת החומר היסודי נדרש הלומד לעורר – מאחרים או מעצמו – שאלות לגבי התוכן הנלמד, להעלות היסוסים, להביע ספקות – וכך היא דרכו של הלימוד. מבחינה זו התלמוד הוא אולי הספר המקודש בתרבות העולם שלומדיו המעריצים את קדושתו רשאים ואף מתבקשים לשאול ולהשיג עליו.
ומכאן לפן אחר הקשור ביצירתו של התלמוד כמו בדרך לימודו. אין התלמוד ניתן באמת להכרה חיצונית. כל תיאור של הנושאים שבו או שיטת הלימוד שבו איננו אלא ביטוי שטחי של מהותו הייחודית. לימודו והכרתו האמיתית יכולים להיעשות רק על ידי שותפות רוחנית עמו, כאשר הלומד עצמו משולב באופן עיוני ורוחני במסגרת הדיון התלמודי – כאשר במידה זו או זו נעשה הוא עצמו יוצרו של התלמוד.